פסק-דין בתיק ע"א 34122-03-11

1.         בבית משפט השלום בירושלים (לפני כב' השופטת דורית פינשטיין) התבררה תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים לתשלום סך של 1,270,000 ש"ח בגין חומרים וציוד שסיפקה המערערת למשיבים, שתמורתם לא שולמה. המשיב 2 (להלן: המשיב) טען כי שימש כמתווך בין המערערת לבין סוחרים ברשות הפלשתינאית ועל כן אין הוא חייב בתשלום תמורת הסחורה, ואילו המשיבים 1 ו-3, הוריו של המשיב, טענו כי אינם קשורים כלל לעסקה שבין המערערת לבינם. המשיב מנהל חנות לממכר חומרי בנין, ציוד אינסטלציה וכלים סניטריים בשכונת בית צפפא, ובשנת 2005 העביר את עסקו על שם המשיב 1, אביו, לאחר שצבר חובות רבים, נפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל והוא הפך מוגבל בחשבון הבנק.

2.         בבית משפט קמא לא היתה מחלוקת כי לאחר יצירת הקשר הראשוני בין הצדדים בראשית שנת 2006 סיפקה המערערת סחורה לעסקו של המשיב והתמורה שולמה בהמחאות מחשבונו. המערערת טענה כי לאחר מכן, עם הגידול בהיקף ההזמנות בחודש מרס 2006, אישרה למשיב, כמנהגה, לשלם בהמחאות של צדדים שלישיים ובהמחאות דחויות, וכך עשה. לכתב התביעה צורפו 29 המחאות שנמסרו למערערת על ידי המשיב, שמועד פרעונן הוא אפריל 2006 עד יוני 2006, כתשלום עבור הסחורה שסופקה לעסק, וחוללו. שתיים מתוך ההמחאות משוכות מחשבונו של המשיב, בסכום של 52,000 ש"ח. המשיב טען לעומת זאת, כי החל מראשית הקשר בין הצדדים שימש כמתווך בין המערערת לבין סוחרים פלשתינאים, וכל ההמחאות שמסר למערערת נמסרו במסגרת ערבותו לאותם סוחרים. גרסתו היתה, כי החל מחודש מרס 2006, המערערת ואותם סוחרים עשו יד אחת נגדו כדי לחסוך את תשלום דמי התיווך והתקשרו ביניהם במישרין וללא ידיעתו. לפי הטענה, ההמחאות של צדדי ג' לא נמסרו למערערת על ידי המשיב אלא על ידי סוחרים שונים. המשיב מסר אך ורק המחאות המשוכות מחשבונו, כנגד המחאות שקיבל מסוחרים פלשתינאים. כאשר ההמחאות שקיבל חוללו, חוללו גם ההמחאות מחשבונו שמסר למערערת.

המערערת תמכה את תביעתה בדף חשבון המרכז את כל החשבוניות שהוצאו לעסקו של המשיב. בחשבוניות אלה שם הלקוח הוא " חברת דליה חאדר בית צפפא" וסכום החוב הוא 1,270,000 ש"ח, נכון ליום 28.5.06. המערערת טענה כי רישום שם העסק באופן זה נעשה לבקשת המשיב. כן תמכה המערערת את התביעה בתעודות משלוח משני סוגים: כאלה שהוצאו על ידה שבהן שם הלקוח הוא חברת דליה או דליה חדר, והכתובת היא ירושלים או בית לחם; וכאלה שהוצאו על ידי ליפסקי חרסה בע"מ (להלן: ליפסקי), המשמשת כאחד הספקים של המערערת, שבהן שם הלקוח הוא שמה של המערערת, כאשר על גבי חלק מן התעודות הוסף בכתב יד השם דליה חדר או דליה חדר בתוספת מספר טלפון להתקשרות. המערערת טענה, כי לעיתים רכשה סחורה מליפסקי על פי הזמנת המשיב, וסחורה זו הועברה ישירות אליו, מבלי שעברה דרך מחסניה. בית משפט קמא ציין, כי המערערת לא ייחסה המחאות מסויימות לתעודות משלוח מסויימות.

3.         בית משפט קמא דחה את חלק הארי מתביעתה של המערערת, תוך שציין כי יש לזקוף לחובת המערערת אי הזמנת עדים רלבנטיים, ניהול רישומים בחוסר סדר וללא ציון מדוייק של שם הלקוח, וכן את העובדה שהחשבוניות אינן תואמות את תעודות המשלוח ואת השיקים של הצדדים השלישיים. התביעה התקבלה בכל הנוגע להמחאות שנמסרו מחשבונו של המשיב. אשר לתביעה נגד הורי המשיב, המשיבים 1 ו-3, התביעה נגד האב, המשיב 1, התקבלה כמי שניהל את העסק במשותף עם בנו. התביעה נגד האם, המשיבה 3, נדחתה.

במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בדבר טיב ההתקשרות ביניהם, התקשרות לרכישת סחורה או התקשרות לתיווך לרכישת סחורה, דחה בית המשפט את גרסת המשיב בדבר תיווך וקבע, כי " לא השתכנעתי בגרסת מוחמד לפיה נתן המחאות כערבות לעסקאות עם סוחרים אחרים, וקיבל עמלה במזומן בסכום לא ידוע". בית המשפט נימק את קביעתו בראיות הדלות שהציג המשיב, בחוסר סבירותה של הגרסה ובאי הזמנתם של עדים רלבנטיים (אותם סוחרים פלשתינאים עלומים), כמפורט בהרחבה בפסק הדין, וקבע כי המשיב רכש מהמערערת סחורה לכל הפחות בגובה התשלומים ששילם מחשבונו.

אשר להיקף הסחורה שרכש המשיב מן המערערת, בית המשפט בחן את השאלה האם החשבוניות ותעודות המשלוח שהציגה המערערת משקפות סחורה שנמכרה למשיב. המשיב טען, כי שטח עסקו קטן ואינו כולל חצר וכי אינו יכול להכיל את הסחורה מושא החשבוניות ותעודות המשלוח, וכי אם סופקו סחורות הן סופקו לסוחרים פלשתינאים בתיווך המשיב. המערערת טענה, כי הסחורה אוחסנה בחצר הצמודה לבית העסק וכי במקרים אחדים הועברה הסחורה בפתח בית העסק למשאיות שהובילוה לבית לחם, או שהובאה במישרין למחסום בית לחם לבקשת המשיב. המשיב טען, כי מעולם לא ביקש שסחורה שרכש תסופק באזור בית לחם. לאחר שנתן דעתו לדברי העדים והצביע על הסתירות בעדויות עדי המשיב, העדיף בית המשפט את גרסת המערערת במחלוקת שבין הצדדים בדבר השימוש בחצר לצרכי העסק. בית המשפט קבע כי גם בחצר בית העסק אוחסנה סחורה באופן שהגדיל באופן משמעותי את שטחו של העסק, ולכן ניתן היה לספק לעסקו של המשיב סחורה בהיקף המצויין בחשבוניות, אך יש לבחון האם הסחורה אכן סופקה. בית המשפט נתן דעתו לדף החשבון של עסקו של המשיב ברישומי המערערת ומצא, כי במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים היו המחאות בסכומים של עשרות אלפי ש"ח שניתנו מחשבונו של המשיב, נפרעו ויוחסו על ידי המערערת ללקוח " חברת דליה חאדר", ואף החשבוניות הוצאו בשם זה. עוד ציין בית המשפט כי הוא מקבל את עדותם של עדי המערערת, מנהלה (מוריס שמש) ומנהלת החשבונות (גילה וקנין), כי שם הלקוח נקבע על פי רצונו של הלקוח, אך סבר שאין די בכך כדי להוכיח שהסחורה אכן סופקה לעסקו של המשיב.

בית המשפט הוסיף והתייחס לעדויותיהם של הנהג שסיפקו את הסחורה לעסקו של המשיב (יוסף חג'אג' (להלן: חג'אג')) ושל מנהל השיווק בליפסקי (יוסף בטאט (להלן: בטאט)). אשר לנהג חג'אג' נאמר, כי מדובר בעד אמין שעדותו תומכת בגרסת המערערת בדבר הובלת סחורה לחצר עסקו של המשיב, אך מאחר שעבד אצל המערערת פרק זמן קצר וביצע מספר קטן של הובלות, אין בעדותו כדי לתמוך בגרסה בדבר הספקת סחורה למשיב בכמויות גדולות. אשר לעד בטאט, הלה העיד כי נדרש לספק סחורה שרכשה המערערת ישירות לעסקו של המשיב בבית צפפא, וכך שלח משאיות כפולות עם סחורה לבית העסק. בטאט הבין שמדובר בעסק בשם דליה חאדר. עוד ציין בית המשפט, כי בטאט העיד שנשלחו טריילרים שלמים ושהנהג היה פורק את הסחורה על המדרכה כדי להעבירה לחצר ויתכן גם שסחורה הועברה במישרין במקום למשאיות של לקוחות המשיב. לדבריו, לא יתכן שהנהגים של ליפסקי נסעו ישירות לבית לחם מבלי שהדבר נרשם בתעודת המשלוח שנערכה אצל ליפסקי. בית המשפט התייחס גם לעדותו של הנהג צ'רלי סדון (להלן: סדון), שעבד בליפסקי כנהג "פול טריילר" בתקופה הרלבנטית והעיד גם הוא על כך שנשלח לפרוק סחורה בבית העסק של המשיב בבית צפפא. סדון ציין, כי לעיתים נסע ישירות למחסום בית לחם לבקשת עובדי המשיב, אשר התלוו אליו, והסחורה הועברה במחסום למשאית עליה הצביע העובד. בית המשפט מצא, כי עדויותיהם של העדים סדון ובטאט סותרות זו את זו ואין בהן כדי לבסס את גרסת המערערת. בית המשפט ציין בהקשר זה כי נהג נוסף של המערערת בשם סאלם אל פיניש, שערך תצהיר, לא התייצב לעדות וחסרונו נזקף לחובת המערערת, וכי שני נהגים נוספים שלה לא הוזמנו כלל להעיד. המערערת הפנתה בבית משפט קמא לחתימתו של עובד המשיב עימאד מוסטפא ג'ברין (להלן: ג'ברין), המתנוססת על תעודות המשלוח, ואולם בחקירתו הנגדית הכחיש הלה כי חתם על תעודות המשלוח והמערערת סברה כי אין מקום למינוי מומחה בענין זה כפי שהציע בית המשפט. בית המשפט סבר כי הימנעות המערערת מלהעמיד את כתב היד במבחן נזקפת לחובתה.

4.         מסקנת בית המשפט היתה, כי " ...בהעדר ראיה ברורה מצד חברת שמש בדבר היקף הסחורה שסופקה לנתבעים, ובהעדר הסכם ברור בין הצדדים או אף זיקה ישירה וברורה בין תעודות המשלוח לתשלומים, הרי שאני קובעת כי לא הוכח שהנתבעים הזמינו סחורה בשווי העולה על 52,000 ש"ח ולא הוכח כי סחורה זו סופקה לנתבעים, לא על ידי חברת שמש ולא על ידי מי מטעמה".

בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיב 1 אחראי יחד עם המשיב לפרעון החוב למערערת, שכן הוא קיבל על עצמו את ניהול העסק לאחר פשיטת הרגל של בנו והתייצג באופן זה כלפי הרשויות. לעומת זאת, המשיבה 3 אמנם סייעה בניהול העסק ובהפעלתו אך אין בכך כדי להפוך אותה לשותפה או לחייבת בחובות העסק.

5.         על פסק דינו של בית משפט קמא משיגים הן המערערת והן המשיבים במסגרת ערעור שכנגד.

המערערת מפנה בערעורה לדרכי אספקת הסחורה על ידה לעסקו של המשיב: ראשית, באמצעות מובילים של המשיב בהיקף כספי של 450,757 ש"ח, אשר הובילו את הסחורה לבית העסק של המשיב או ישירות לבית לחם. מנהלת החשבונות וקנין אמרה בעדותה, כי המשיב נהג לשלוח נהגים אשר נטלו סחורה ממחסני המערערת עבורו. כך העיד גם מוריס שמש, מנהל המכירות של המערערת. דברים אלה נתמכו בעדותו של אברהים משעל (להלן: משעל), שעבד כנהג של המשיב; שנית, באמצעות מובילים של ליפסקי בהיקף של 389,025 ש"ח. בהקשר זה נטען כי עדויותיהם של העדים בטאט וסדון לא סתרו כלל זו את זו. בטאט, מנהל השיווק של ליפסקי, חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה, העיד כי שלח משאיות כפולות עם סחורה לבית העסק של המשיב והנחה את הנהגים להגיע לבית העסק של המשיב בבית צפפא המכונה דליה חאדר, ועדותו נתמכה בעדות של סדון; שלישית, באמצעותו של נהג המערערת חג'אג', בסכום של 20,618 ש"ח, שעדותו נמצאה מהימנה על ידי בית משפט קמא; ורביעית, באמצעות נהגים נוספים של המערערת בסכום של 604,288 ש"ח. בהקשר זה הפנתה המערערת לעדותה של מנהלת החשבונות וקנין ולעדותו של עובד המשיב ג'ברין, אשר למעשה על אף עדותו המתחמקת, אישר את חתימתו על גבי תעודות המשלוח.

המשיבים הגישו ערעור שכנגד ביחס לחיובם של המשיב והמשיב 1 בגין שני השיקים שנמשכו לפקודת המערערת וטענו, כי המשיב אינו חייב בתשלום השיקים בגין כשלון תמורה, ואילו המשיב 1 לא קיים כל קשר עם המערערת ואינו ערב לחובותיו של בנו, המשיב.

6.         לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים לפנינו, בכתב ובעל פה, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כפי שיפורט להלן. להלן נבאר עמדתנו.

ראשית, יש לציין שבית משפט קמא דחה בשתי ידיים את גרסתו של המשיב כי שימש כמתווך בלבד בין המערערת לבין סוחרים מן הרשות הפלשתינאית וכי לא רכש מן המערערת סחורות לעסקו. גרסה זו לא הוכחה ונמצאה לא מהימנה, כמו גם טענתו של המשיב כי החצר הצמודה לעסק אינה משמשת את בית העסק שלו. התמוטטות גרסתם של המשיב ועדיו בשני עניינים מרכזיים אלה מחזקת את גרסת המערערת, הנתמכת בספרי חשבונותיה ובמסמכים מזמן אמת, כי סיפקה לבית העסק של המשיב ואביו, המשיב 1 (להלן: המשיבים) סחורה שתמורתה לא שולמה. אנו סבורים, כי בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי גרסתם המרכזית של המשיבים נמצאה שקרית ולא הוכחה, אף לא במקצת.

שנית, בית המשפט קבע, כי המחאות בסכומים של עשרות אלפי ש"ח שניתנו מחשבון הבנק של המשיב נפרעו ויוחסו ל" חברת דליה חאדר", ובגינן הוציאה המערערת חשבוניות בשם זה. קביעה זו משליכה על רמת המהימנות שיש לייחס לרישומיה של המערערת שהוגשו כראיה גם ביחס לשאר החיובים שנרשמו בכרטיס הלקוח של המשיבים. רישומיה של המערערת נתמכו בעדויותיהם של ניר שמש (בעליה של המערערת), מוריס שמש (מנהל המכירות של המערערת) וגילה וקנין (מנהלת החשבונות שעבדה אצל המערערת בין השנים 2002 עד 2008). עדה זו כבר אינה עובדת אצל המערערת והיא העידה על שיטת עבודתה כמנהלת החשבונות בחברה. לדבריה, שם הלקוח נמסר לה על ידי מעסיקיה או על ידי הלקוח עצמו (המשיב). עוד העידה, כי תשלום באמצעות שיקים של צדדים שלישיים היווה דרך תשלום מקובלת, וכי בעניינם של המשיבים ההמחאות שמסרו החלו "לחזור" בחודשים אפריל-מאי 2006. גם ניר שמש ומוריס שמש העידו לגבי הפרקטיקה הנוהגת אצל המערערת בדבר הזמנת סחורות, אספקתן, חתימה על תעודות משלוח, הנפקת חשבוניות וכדומה. בית משפט קמא לא מצא כל פגם בעדויותיהם ולא הצביע על כל קושי בדבריהם.

שלישית, איננו מוצאים סתירה משמעותית בין עדויותיהם של עובדי ליפסקי - מנהל השיווק בטאט והנהג סדון, התומכות שתיהן בתביעה. מדובר בעדים אובייקטיביים, שלא היו מעוניינים בתוצאות התביעה, שכן קיבלו את תמורת הסחורה שסיפקו מלקוחתם, המערערת. בטאט העיד כי בתקופה הרלבנטית, מחודש ינואר ועד לחודש מאי 2006, " קיבלנו בקשות מאת החברה [המערערת] להוריד סחורות בכמויות גדולות (ובמקרים רבים תכולה של משאיות שלמות) במחסן של חב' חדר המצוי בבית המסחר שלה בבית צפפה, ירושלים" (בסעיף 5 לתצהירו), וכן כי הדבר נרשם במפורש בתעודות המשלוח שהנפיקה ליפסקי (בסעיף 7 לתצהיר). בחקירתו הנגדית הוסיף, באשר לתדירות אספקת הסחורה למשיב, כי " היו בשבוע ימים שזה היה מגיע ברצף יום אחרי יום, משאית שלמה, טריילר שלם לבית צפפא" (בעמ' 19, שורות 2-1, ובשורה 21). העד הוסיף, כי מבחינתו עסקם של המשיבים נקרא " דליה חאדר" והוא ידע שהנהג מוריד את הסחורה על המדרכה. העד הביע את הסברה, שתמכה בגרסת המערערת, כי בהחלט יתכן שאחרי הגעת הסחורה לחצרי המשיב, היה המשיב מזמין את הלקוחות שלו לבוא ולקחת את הסחורה מבלי להידרש לאחסן אותה. אזכיר, כי המשיב טען, לעומת זאת, שכלל לא רכש סחורה מן המערערת, לא באמצעות ליפסקי ולא בכלל. עדותו של בטאט, אשר גם בה לא מצא בית משפט מתום, תומכת בגרסת המערערת כי המשיבים רכשו ממנה סחורה בהיקפים גדולים שתמורתה לא שולמה. גם הנהג סדון תמך בגרסת המערערת. לדבריו, היה מוביל סחורה עבור המערערת מליפסקי לבית העסק של המשיב - " ברוב המקרים באתי אליהם [למשיב] עם משאיות באורך 2 משאיות צמודות, זה נגרר" (בעמ' 20, שורות 33-32). העד הוסיף, כי " בכל משלוח הייתי מתקשר לשם, לבית צפפא, הייתי מודיע לו שאני מביא לו סחורה. הייתי אומר שאני בא אליו, פעם הוא אמר לי להביא את הסחורה למחסום" (בעמ' 21, שורות 17-16). בהמשך אמר כי הבקשה להביא את הסחורה למחסום אירעה מספר פעמים. סדון הוסיף וציין כי תעודות משלוח בהיקף שהוצג לפניו לא סופקו מעולם למערערת, שכן אינן יכולות " להיכנס אצלו למגרש" (שם, שורה 26). לדבריו, לעומת זאת, הוביל סחורה לבית העסק של המשיבים " עשרות פעמים" (בעמ' 22, שורה 12), וכן כי עבור המערערת הוביל "פול טריילר" רק למשיב (בעמ' 23, שורה 1). אכן, הנהג סדון אמר כי מספר פעמים התבקש בעל פה להביא את הסחורות למחסום בית לחם, ואילו בטאט העיד כי יש לרשום את יעד מסירת הסחורה בתעודת המשלוח, ואולם שתי העדויות התייחסו באופן זהה לכך שליפסקי סיפקה עבור המערערת סחורה בהיקפים גדולים לבין העסק של המשיב בבית צפפא, וזאת בניגוד לגרסתו של המשיב כי מעולם לא רכש סחורה מן המערערת. מדובר בעדויות של צד שלישי, אשר תומכות באופן מובהק בתביעה ומפריכות את גרסת ההגנה.

רביעית, עובד המשיב ג'ברין העיד כי מעולם לא הזמין סחורה מן המערערת ומעולם לא חתם על תעודת משלוח בגין סחורה שזו סיפקה. ואולם, משהוצגו לו חתימות על תעודות משלוח הנחזות כחתימותיו, אמר " אני לא יודע" (בעמ' 42, שורה 7) ; " זה כן. זה אותו דבר... אני לא מאשר את החתימה, זה דומה אבל זה לא שלי כאילו" (שם, בשורות 9 ו-13). עדות מתחמקת זו תומכת באפשרות שהעד נמנע במכוון מלזהות את חתימתו כדי לסייע בכך למשיבים, מעסיקיו. לנוכח עדות זו אין לבוא חשבון עם המערערת אשר לא היתה מעוניינת בעריכת חוות דעת מומחה בדבר זהות החתימות, פעולה שהיתה כרוכה בהוצאות ומעכבת את המשך בירור התביעה.

חמישית, המשיבים העידו מטעמם את משעל, בעליה של משאית, אשר העיד כי רכש סחורה מהמערערת עבור המשיב והוביל אותה למגרש גדול לחומרי בניין הממוקם בין בית ג'אלה לבית לחם. לדבריו, ביצע כעשר הובלות מסוג זה בתקופה הרלבנטית (ראו תצהירו ועדותו בעמ' 57-54). עדות זו, בדבר ביצוע הובלות עבור המשיב מן המערערת ישירות לבית לחם סותרת חזיתית את גרסת המשיב, כי מעולם לא רכש סחורה מהמערערת ומעידה על כך שלצד בית העסק בבית צפפא ניהל המשיב עסקים מאותו תחום גם בבית לחם.

שישית, לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה כי בית משפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של נהג המערערת חג'אג' אשר "כיסה" בעדותו הובלות מן המערערת לבית העסק של המשיב בסכום של 20,618 ש"ח.